2

SoTW 15: Tracy Nelson (Mother Earth), ‘Down So Low’

Posted by jeff on Dec 27, 2009 in Personal, Rock, Song Of the week

My friend Avi knows more about a whole range of subjects than your average person – computer graphics, carpentry terminology, and the mechanics of assault rifles, among a whole myriad of others. And music, he does know a whole lot about music. When I have a question about a concept (‘Was Van Gogh really that good?’) or a phrase (‘Whaddaya call it when you can’t take your eyes off an accident’), Avi’s the guy I call. He’s so taciturn he makes Gary Cooper sound like my neighbor Ethel. And so laid-back you sometimes think he’s sleeping through your question. A crooked eyebrow is his version of nuclear retaliation.

So you can imagine my surprise when I got an outraged email from him, ranting that I had the audacity to call Sandy Dennis a British Judy Collins (see SoTW 8). So we batted that around a while, finally achieving violent agreement that another long-haired white chick singer from the same period, much more obscure than those two, puts them both in the back pocket of her jeans.

We’re talking about Tracy Nelson, singer/pianist of the fine, underrated, unpigeonholeable country/rock/blues band Mother Earth. Think of The Band (organic, mature, deep musical roots) in San Francisco, late 1960s, opening shows at the Fillmore West for Janis Joplin and Jimi Hendrix. Janis had a heart the size of the SF Bay, or she never would have agreed to follow Tracy.

Ms. Nelson has had an on-again/off-again career since Mother Earth, recording over a dozen solo albums and collaborations over the years, with some degree of commercial success, although she apparently has never been very comfortable in the music business.

I had the good fortune to hear Mother Earth in about 1969 in a club where I was working in Cincinnati. Boz Scaggs was playing with them. As far as I can remember, it was the only live performance I’ve ever seen that actually brought me to tears, just from the sheer beauty of the music.

Remarkably, a couple of pictures from that weekend recently surfaced, when my good friend and fine photographer Rod Pennington kindly scoured his archives to mine some long-lost gems. Here’s yours truly with Tracy and with Boz:

Tracy Nelson, Jeff Meshel

Jeff Meshel, Boz Scaggs

Here’s Tracy Nelson’s masterpiece. She wrote it, she plays it, she sings it. And some of us will never, ever forget it. ‘Down So Low’.
1987, Live

And here she is in 1969, the way I try to remember her.

 
0

SoTW 14: Woodstock, the event (Hebrew); Joni Mitchell, ‘Woodstock’ (in English)

Posted by jeff on Dec 27, 2009 in History, Personal, Rock, Song Of the week

Dear SoTW Fans,
For those non-Hebrew readers amongst you, I sincerely apologize for this week’s offering arriving in unintelligible gibberish. It just popped out that way, sorry, it won’t happen again. Probably.
A short summary:
40 years ago the Woodstock festival took place in upstate New York. I was there. I got wet and muddy and cranky and went back home after one night to listen to some of the same artists on my headphones.
Here’s a post in good old Amercan English on the very song.

 

הימים הטובים לפני ואחרי וודסטוק

מי הוא בכלל שיכתוב על וודסטוק? ראה את הגרסה הקצרה של הסרט פעם אחת, וגם זה לפני שלושים שנה, שלא לדבר על גרסת הבמאי או האאוט-טייקס. לא שמע את הפסקול מההתחלה עד הסוף פעם אחת, שלא לדבר על 2# או הקופסא. זה מומחה זה? היה בוודסטוק 79′? לא. היה בוודסטוק 89′? לא. גם לא ב-94′, לא ב-99′, לא ב-2009. אז מה הוא חושב את עצמו? כולה היה בארוע המקורי.

זה התחיל למעשה שבוע לפני שיצאנו למסע שלנו, חודש לפני הפסטיבל. ביל ואני החלטנו שעושים סיבוב בקיץ, מאוהיו לטנסי, לחפש איזו בחורה שהיתה בבית של סבתא שלה ושלא ענתה לטלפונים ממני, דרך איזה פולק פסטיבל איפה שביל רצה לראות רקדנים מן האפלייצ’יאנס שקופצים על במת עץ בנעלי עץ כבדות (איזו אומנות!), דרך הבית של אמו באטלנטה, דרך הסבים שלי בניו ג’רסי, דרך ניו יורק (שהצטיירה לנו בעיקר כזו מהסרט החדש של דאסטין הופמן, ההוא מ”הבוגר”, “קאובוי של חצות”), לבית אביו בפיטסבורג ובחזרה. סיבוב גדול, כמעט חודש. ניסע במוסטנג הבורדו החדשה שלו, כי לבעלה של אמו של ביל היה קצת כסף, שיא הסטייל.

ביל ואני היינו צוות מדור הבידור של עיתון האוניברסיטה, שיצא לאור פעמיים בשבוע, בתפוצה של 26,000 עותקים. יכולנו לכתוב כמה שרצינו, על מה שרצינו, אף אחד לא פיקח עלינו. פעם פירסמתי בו ראיון פיקטיבי עם מתופף של להקה מאוד זניחה שהיה מאוד דומה לי בתמונה. כל ממסד הבידור בעיר חיזר אחרינו, כי 26,000 סטודנטים זה הרבה כסף. תקליטים קיבלתי חינם, בהתחלה כל הזבל שיצא כל שבוע, יותר מאוחר נתנו לי לבחור גם מהקטלוג. התחנפו אלי. כל אומן או להקה שהיו מגיעים לעיר—כרטיסים בשורה ששית באמצע, וראיון בארבע עיניים. כך פגשתי את ג’ניס, את זאפה, סיימון וגרפונקל, ועוד רבים. בחור בן 20, עצלן, בקושי לומד, לא עושה כלום עם החיים שלו חוץ מאשר לשכב במיטה הכפולה שלו בעיניים עצומות, לעשן, ולשמוע מוסיקה באוזניות טובות. ימים טובים.

ואז ראיתי בעיתון החדש, ‘רולינג סטון’, פרסומת של פסטיבל מוסיקת רוק, עם רשימה די ארוכה של משתתפים, באפסטייט ניו יורק.

כדי להסביר את החוויה שלי בוודסטוק (כן, אני מבטיח להגיע לזה בהמשך), אני צריך קודם להסביר את הראש המוסיקאלי שלי. הייתי מאוד מפונק. אליטיסט. בררן די טרחני (בעצם, עד היום). אני לא זוכר מי היו האומנים שפורסם כי ישתתפו (הרשימה השתנתה בין יולי למציאות), אבל רובם לא עניינו אותי. לא מעט כבר ראיתי, ועוד יותר הייתי סנוב מדי מכדי לחצות את הכביש כדי לשמוע אותם. (זה הגיע לשיאו כשדחיתי הזמנה לראיין את ה-מי בסיבוב הופעות הראשון של ‘טומי’. מה זה סנוב.) מי שעניין אותי ממש היו קרוסבי סטילס ונאש (בלי ניל יאנג), הלהקה (The Band), ג’ון סבסטיאן. אולי גם קאנטרי ג’ו והארפליין, בתנאי שינגנו מוסיקה ולא ישמיעו סתם עננים של טריפ ולא בולשיט פוליטי. לא יותר מזה. אבל גם זה לא מעט. ובטח יהיו שם קטעים. אז זה נכנס לתוכנית המסע המסתורי הגדול שלנו.

וביל כתב על סרטים בעיתון. כרטיסי חינם למה שרצינו מתי שרצינו. ימים טובים, כמו שאמרתי. והיה אז דבר כזה “sneak preview“, הקרנה תרום בכורה, רק שלא ידעת מה אתה הולך לראות. עניין של מזל. אז ערב אחד, בערך שבוע לפני הנסיעה, הלכנו לסרט כזה.

אנחנו מדברים על אמצע הקיץ, 1969. מלחמת ויאטנם בעיצומה. גם ההתנגדות לה הולכת וצוברת תאוצה. אבל אז, בעיר המאוד שמרנית בה למדנו, ה’פטריוטיזם’ שלט. היה לא מקובל להתבטא נגד הממשל. נחשב לחתרנות. שיער ארוך, מחוץ איזור הקמפוס, משך מבטים עוינים במופגן. אני זוכר מאוד ברור סטיקר על מכוניות: “America, Love It or Leave It“. היתה תחושה של מתח באויר, מתח שכבר הוביל לרצח בובי קנדי, רצח קינג, המכות ליד ועידת המפלגה הדמוקרטית בשיקגו, רצח שלושת “רוכבי החירות” במיסיסיפי ועוד ועוד. היו מכנים אותנו בלשון קצת יותר חריפה מאשר אלו לא בחורים נחמדים“. 90% מן העם שנא אותנו על עצם שיערנו הארוך.

אז הלכנו לסרט, שבוע לפני הנסיעה לקנטאקי וטנסי וג’ורג’יה. סרט עם מוסיקה יפה, הבירדס שרים שיר יפה של קרול קינג, “Wasn’t Born to Follow“. על שני בחורים נחמדים שנוסעים באופנועים שלהם ועושים קצת סמים, ופוגשים אנשים, אנשים שמחפשים קצת אוויר. ואז בא סוף הסרט, כשאיזה רדנק מחליט ככה סתם להוריד אותם מהכביש עם רובה הצייד שלו. וככה הסרט הסתיים, ובקושי הצלחנו ללכת אל המוסטנג. הברכיים רעדו. ממש.

אבל היות שידענו שלנו זה לא יקרה, והיות שהסרט עוד לא פורסם וההורים שלי לא ידעו עליו, יצאנו לדרך. ניסינו להאמין שלוחות הרישוי ממדינת ג’ורג’יה על המוסטנג יספקו לנו הגנה כלשהי.

לא מצאנו את הבחורה בטנסי, וגם לא את פסטיבל נעלי העץ. היו קטעים באטלנטה. היו קטעים מסוג אחר במקדונלדס אחד בג’ורג’יה הכפרית, כשנכנסנו עם השיער שלנו וזכינו למבטים שלא נעים להזכר בהם גם היום. ואצל סבתא שלי היה סבבה. כמנהגה, ציידה אותנו בקופסת נעליים צהובה מלאה בשני קילוגרמים מהשטרודל האלוהי שלה (שהייתי נותן הרבה בשביל ביס אחד ממנו היום, ושעוד יצוץ בסיפור הזה). והלאה לניו יורק. מה אני זוכר משם? שהשתתפנו בהפגנה בוילג’ מבלי לדעת מה תוכנה, ונגד מי או מה אנחנו מפגינים, ושקניתי עניבה בצורת דגל אמריקה, שהיתה דבר כל כך פרובוקטיבי באותם ימים, גובל בעבירה פלילית לענוב אותה (אני לא מגזים כאן), שעברו כמה חודשים טובים עד שהעזתי לצאת איתה החוצה אפילו לקמפוס. והיינו בין הכמה אלפי אנשים הבודדים שקנו כרטיסים לפסטיבל הקרב ובא. (לו רק שמרתי אותם. בטח באיביי הייתי עושה היום קופה) יום ששי בבוקר, מוקדם ב-15 לאוגוסט, נסענו צפונה במוסטנג הבורדו של ביל.

בדרך, כבר שמענו ברדיו (המאוד, מאוד ממסדי) על תנועה כבדה, פקקים, בלגנים בכבישים המובילים למקום. כשהתקרבנו, כבר בכבישים דו-מסלוליים שהחלו להחנק, החלטנו לזרוק את מעט הגראס שהיה לנו, מחשש ממחסומים של המשטרה. בכל דיינר שעצרנו בו לקנות משהו לאכול, ראינו על דלתות השירותים שלטי ‘לא בשימוש’. שאלנו בנימוס אם אולי בכל זאת. אך לשווא. וראינו הרבה, הרבה מגודלי שיער שנסעו באותו כיוון.

בסביבות הצהריים, הגענו לקצה הפקק, אולי 10 קילומטר מהאתר. צירפנו את המוסטנג לתור המכוניות שחנו לצד הדרך הצרה, והתחלנו ללכת.

שטחים פתוחים, פסטוראליים. שקט. אני זוכר הרבה מאוד שקט. קצת מכוניות עוברות בזחילה, אנשים יושבים על מכסה המנוע והבגאז’, שום צפירה. שום רעש. הרבה עיניים בוהות. חיוכים קצת נבוכים מהמראה הדמיוני שהולך ונרקם. שקט של יראת כבוד. רק שפשוף של הרבה זוגות רגליים הולכות ב-country road הזה, אנשים שבאו מוויסקונסין ומיסורי וורג’ניה ואוהיו, כל אחד מהמקום הבודד שלו, אנשים דחויים, שמגלים בזה הרגע עשרות אחים אבודים. לא, מאות. לא, אלפים. לא, עשרות אלפים. לא, חצי מליון. כאפיקים בנגב, פריקים, יצורים שנואים, מגלים שהם חלק מאומה. ריצ’ארד ניקסון לא יאהב את זה.

וכאן, אם אתם רוצים, זה הזמן לשים את השיר וודסטוק של ג’וני מיטשל. פסנתר חשמלי בודד רוטט:

I came upon a child of God,
He was walking along the road.
And I asked him, ‘Where are you going?’
And this he told me:
‘I’m going on down to Yasgur’s farm,
I’m going to join in a rock ‘n roll band.
I’m going to camp out on the land,
I’m going to try and get my soul free.’

הלכנו שעה, שעתיים. וזה היה כאילו ללכת את דרך הכניסה לארץ לעולם לא, לגן עדן, למדינת החופש. שקע גדול, אמפי טבעי, מול במה גדולה. וים של אחים שלא היה לנו מושג על קיומם. הסתובבנו, הסתכלנו כולנו על כולנו. והכל שקט. חיוכים, אולי קצת תופים מאולתרים ושירה וריקוד. המון המום. לא צלילי הדממה, אלא סימפוניה של שקט. רצינו להשתין, הלכנו חצי שעה עד שמצאנו פינה. היינו רעבים, ולא היה מה לקנות. חזרנו לאוטו, וחזרנו איתו לתחום הפסטיבל, ממש קרוב לאיזור הבמה. כבר התחיל להחשיך, כבר הגשם התחיל לרדת. מהמוסיקה, אני לא זוכר הרבה. The Incredible String Band המשעממת. מלאני המיותרת. אבל למי היה אכפת. עוד גשם. ארלו גת’רי האהוב רצה להופיע, אבל הגשם התחזק. אני זוכר קריאות של “ארלו יעצור את הגשם!” נדמה לי שאני הייתי בין הקוראים את אותה קריאה.

פגשתי בחורה בטריפ רע, ולקחתי אותה לאוהל בו ה-Merry Pranksters של קן קיזי טיפלו באנשים. גשם, בוץ. אנשים שרים ורוקדים, בלי הרבה בגדים או מעצורים (גם בנות), מעשנים קצת. ג’ון באאז המעצבנת. באיזשהו שלב חזרנו לאוטו. כל מה שהיה לנו לאכול היה השטרודל של סבתא, עם הרבה ריבה ואגוזים ותפוחי עץ. אכלנו כמה שיכולנו (טעים לאללה, ואבל כמה אפשר?) וחילקנו את השאר לכמה מאחינו החדשים. הגשם התחזק. בוץ על כל הגוף. אין איפה להשתין. אוכל לא נראה באופק. נכנסים למוסטנג לנסות לישון. ביל הגוץ לא הצליח. אני מטר שמונים ושלוש. ניסינו להכנס מתחת למוסטנג. ניסיתם פעם לישון מתחת למוסטנג? בחמש או שש, כשהאור הבקיע, חלמתי לעצמי על מערכת הסטריאו שלי בחדר, ועל עבודת האולפן הנפלא שעשו קרוסבי, סטילס ונאש, על טוהר הצליל באוזניות ה-Shure שלי. וחשבתי כמה חבל לקלקל את קסם הצלילים האלו במציאות המטרולוגית הגשמית הזאת. וחשבתי על אדמת החווה של מקס יסגור מעורבת בגשם של הקב”ה, בתערובת בוץ נוזלי בתוך האוזן שלי ביום אגדי זה. וביל פקח עין אחת, לאט. הבטנו זה על זה. בו זמנית הנהנו קלות—נכנסנו לאוטו, ונסענו.

אז מה לקחתי משם (חוץ משכבות הבוץ)? קודם כל הזכות להשוויץ שהייתי שם. וחוויה שבטית. תחושה של חברות באומה שתוך שנה, בעקבות מאורעות קנט סטייט, נטשתי לטובת זהות לגמרי אחרת, והשתייכות לאומה אחרת. את המוסיקה אני עדיין שומע מדי פעם, אבל בגרסה ההיגיינית יותר, זו של האולפן. כי רוב האומנים שעניינו אותי היו אמני אולפן. ואפילו אלו שלא, במיוחד ג’ניס ג’ופלין והגרייטפול דד, שמעתי לאחר מכן בתנאים סניטריים ואקוסטיים אופטימאליים יותר. מצטער שהלכתי אחרי יום? כן. לא זכיתי אף פעם לראות את הלהקה, לא את קרוסבי סטילס ונאש, גם לא את סבסטיאן כסולן. על כל האחרים, גם בדיעבד אני מוותר.

איך כתב שנתיים לפני כן זמר אחד שבכלל נשאר בביתו בזמן הפסטיבל, למרות שהיה גר כמעט בטווח הליכה?

“And just how far would you like to go in?”

“Not too far but just far enough so’s we can say that we’ve been there.”


Point of order: Joni Mitchell wasn’t at Woodstock. She couldn’t get in. She wrote the song ‘Woodstock’ afterwards, put it on her “Ladies of the Canyon” album. Her ‘very good friends’ CSN&Y had a big hit with it, which was used in the soundtrack of the movie.

Tags: , , , ,

 
0

SoTW 13: Tim Hardin, ‘Black Sheep Boy’

Posted by jeff on Dec 27, 2009 in Personal, Rock, Song Of the week

Tim Hardin, ‘Black Sheep Boy’

My son is about to go away for a long time, and I’m trying hard to be philosophical about it. He’s gone away before for long periods, and has always come back, and I sure wish him Godspeed. And I have this one song running through my mind.

My son, his son

Remember how in high school a big part of dating was having an ‘Our Song’? Paul Anka probably holds the record for having welded and melded and subsequently consoled more couples than anyone else. Perhaps the Platters are in second place. Percy Faith’s “Theme to A Summer Place” is no slouch, either.

Well, I’m not talking about ‘Our Song’ in that sense. My relationship with my son is far too long, deep, complex, rich to be crystallized in one song.

But there is this one song that somehow typifies in my mind a certain special facet of his biography. Or perhaps we should call it a refrain, or a recurrent theme. Well, he’s not in that place anymore. He’s a different person, leading a different life, traveling now to different places for different reasons. But the song still sticks with me. It’s a bittersweet coming home song, not a going away one, but I suppose somehow there’s a mirror imagery at work here.

Tim Hardin has perhaps the finest career I know of based on the fewest accomplishments. Two significant LPs in his mid-20s, a drug-ruined mess by 30, dead at 39, far fewer than a dozen great songs. But there is that handful of great songs that are so incontestably fine, beautiful gems, that he earned himself a place in the rock pantheon way before he started burning himself out. Misty Roses, If I Were A Carpenter, Reason To Believe, How Can We Hang On to a Dream?, and our SoTW, ‘Black Sheep Boy‘. His songs are AM-length, barely two minutes long. But he managed to do more in two minutes than many others did in decades of writing and recording.

In addition to creating this handful of precious songs, Tim Hardin also occupies a niche of honor in the history of rock. He was in fact one of the real germinal innovators of the folk-rock sound, a sound palette on which artists are still recording today. We always think of Simon and Garfunkle’s ‘Sounds of Silence’ and The Byrds’ ‘Mr Tambourine Man’, but listen to how much more successfully integrated the drums and bass and piano and even modest string section are in Hardin’s two significant albums, circa 1966. So thanks for that contribution, Tim. It may seem modest, but I sure give you your share of the credit. But of course, that’s not why we remember him. It’s the songs.

Each song is a paragon of honesty and restraint. Beautiful and precious, but without a millitrace of the maudlin. I guess it was hard to be so honest.

Our song, ‘Black Sheep Boy’, is only two brief verses long. It starts like this:

Here I am back home again, I’m here to rest.
All they ask is where I’ve been, knowing I’ve been West.

Well, son, go knock ’em dead, and come back when the time is right. No questions asked.

If you enjoyed this post, you may also like:

046: James Taylor, “Never Die Young”

053: The Beatles, ‘In My Life’

078: Paul Simon, ‘The Late, Great Johnny Ace’

Tags: , , , , ,

 
6

012: Arvo Pärt, ‘Cantate Domino’

Posted by jeff on Dec 26, 2009 in A Cappella, Classical, Other, Song Of the week

I don’t consider myself to be a very spiritual person. I’m pretty cynical, and tend to hang out in the here and now. When pressed, I define myself as ‘observant’, rather than ‘religious’. But I’ve been listening for the last couple of weeks to the contemporary Estonian composer Arvo Pärt. Which means it’s been a pretty serene couple of weeks.

Pärt was born in Estonia in 1935, composed furiously in the tonally severe vein of Bartok, then in the serialist mode of Schoenberg, which got him into a heap of trouble with the Soviets, then he stopped composing completely for about a decade, working as a radio engineer. And then he was reborn musically in the early 1970s, heavily influenced by Gregorian and Medieval and Renaissance liturgical music, and apparently motivated by his own devout Russian Orthodox belief.

He emigrated from Estonia in 1980, ultimately settling in Berlin, where he still lives and composes. The piece attached here is Cantate Domino, Psalm 95, composed in 1977 and performed by Paul Hillier’s Theatre of Voices. This piece is light, even playful. Typically, Pärt’s music is more elevated, glorious, full of gravitas, gorgeous. I’ve known this CD for a number of years, but it recently started speaking to me in a certain quiet voice that’s riveted my attention. I acquired thirteen more CDs over the course of a week (he’s surprisingly popular, can be found in stores), and I’m working hard at broadening my appreciation for his work. Actually, I’ve listened to nothing else. That’s deep immersion, even for me. But as I say, I’m feeling pretty serene.

He frequently employs a technique he calls ‘tintinnabuli’, a bell-like sustained triad. His music doesn’t really move forward in the standard Western dramatic sense of tension and release, complications and resolutions. It’s as thought he’s not interested in getting anywhere, just in letting go and floating up into a rarer place. As if the music exists outside time, outside the turmoil of tempo, in peace and harmony. Utter simplicity, utter serenity. Much of his music is choral. He calls the voice “the most perfect instrument of all”.

“Tintinnabulation is an area I sometimes wander into when I am searching for answers – in my life, my music, my work. In my dark hours, I have the certain feeling that everything outside this one thing has no meaning. The complex and many-faceted only confuses me, and I must search for unity. What is it, this one thing, and how do I find my way to it? Traces of this perfect thing appear in many guises – and everything that is unimportant falls away. Tintinnabulation is like this. . . . The three notes of a triad are like bells. And that is why I call it tintinnabulation.”

Well, thank heaven he usually writes music, not words, and thank heaven I mostly listen to him rather than talk about him.

Some people associate him with the ‘minimalists‘, but hear quite a lot happening. I sure wouldn’t call him any names at all. So let’s check our cynicism at the gate, settle in and relax. Make sure there’s no one about to disturb, and crank the speakers way up loud. Let them float, them tintinnabulous triads.

If you enjoyed this post, you may also like:

073: Erik Satie, ‘Gymnopédie No. 1′

 

 

084: Dmitri Shostakovich, Prelude & Fugue No 16 in B-flat Minor (Tatiana Nikolaeva)

086: ‘Different Trains’, Steve Reich (Kronos Quartet)

Tags: , , , , ,

Copyright © 2018 Jeff Meshel's World. All Rights Reserved.